זיכרון השואה לא צריך להפוך למחווה לקורבנות, מיליוני הקורבנות. הוא צריך להיות מודעוּת לכך שהדבר המחריד הזה קרה באירופה המשותפת שלנו, ושהרוע חסר התקדים הזה שייך לכולנו. נשיא הרפובליקה האיטלקית, סרג'ו מאטארלה, אמר אתמול בטקס יום הזיכרון הבינלאומי שהתקיים בקווירינאלה, ארמון הנשיאות ברומא, שדרכה של האנושות זרועה מעשי טבח, הרג ורצח-עם, וכל הקורבנות ראויים לכבוד זהה. ואף על פי כן, השואה היא שילוב רצחני של הזיה גזענית, רצון השמדה, תכנון בירוקרטי ויעילות נפשעת, והשילוב של כל זה מציב אותה כאירוע יחיד בהיסטוריה.
רק אם ננכס לעצמנו את סיפור השואה כאירופאים וכאיטלקים, רק אם נתעקש לראות בה חלק מן העבר שלנו – רק כך יש ערך לזיכרון השואה. כי הזיכרון שייך לאו דווקא לקורבנות – שמתנכרים לו לעתים, כי הם היו ראויים לזכות בסיפור שונה, סיפור של חיים ולא של מוות – הזיכרון שייך למי שבנה אותו, הנחיל אותו, חזה בו וחלק אותו.
זה צריך להיות צביונו של יום הזיכרון לשואה, באיטליה ובאירופה: רגע של שיתוף של ההיסטוריה, רגע של מודעות עמוקה לכך שהסיפור הזה שייך לכולנו.
הדבר תקף במיוחד השנה, 2018, בה אנו מציינים 80 שנה לאירוע טרגי וחשוב בה-בעת. לפני שמונים שנה החל עידן חוקי הגזע, תקופה שהתחלקה לכמה שלבים שבהם הקהילה היהודית באיטליה – קהילה משולבת לגמרי ברקמה החברתית, האזרחית, התרבותית והכלכלית של איטליה – כּוּתְרה בכתר הולך ומתהדק של נידוי, ביזוי ושנאה. בהמשך הגיעה גם הרדיפה, צֵיד יהודים מרחוב לרחוב, מבית לבית.
היה זה מסע ארוך של אי-צדק וזוועות, שהחלו צעד אחר צעד, הרבה לפני כן. ניזכר כאן בשנת 1931 הרחוקה, שבה המרצים באוניברסיטאות הממלכה נדרשו להישבע אמונים למשטר הפאשיסטי. ניזכר כמה מעטים היו אלה שסירבו, ולכן גורשו. הרגע הנורא ביותר היה 1 באוקטובר 1938, שבו נטרקו שערי כל מוסדות החינוך בפני תלמידים יהודים.
הייתה זו השִפְלוּת הגדולה ביותר בתוכנית ל"טיהור" ארצנו, שנועדה לבודד לחלוטין את ה"כתם" היהודי. מעל הכול, היה זה הצעד הראשון לקראת הרדיפה ומחנות ההשמדה. כי הנאצים, שכבשו את איטליה בספטמבר 1943, זכו כך לעבודה קלה במיוחד כשיצאו לאתר, לעצור ולגרש את יהודי איטליה למחנות ההשמדה.
בסיפור הנורא הזה הילדים אינם רק סמל של קורבנות חפים מפשע. סיפורם מייצג את הסטייה והאלימות הבלתי נתפסת של עולם שאיבד את כל יסודות התרבות שלו ושטרח במלוא המרץ לבודד, לרדוף ולבסוף להשמיד – ילדים.
לכן דווקא השנה, שבה אנו מציינים שמונים שנה לחוקי הגזע באיטליה, נכון במיוחד לזכור את אותם ילדים, מיליון וחצי ילדים, שנרצחו בשואה, וביניהם את האיטלקים הרבים אשר לפני היציאה למסע בקרונות הבקר החתומים, חוקי הגזע כבר שללו מהם כל כבוד אנושי, כל שריד של נורמליות.
בדיוק אתמול בארמון הנשיאות, שאלה ילדה את ליליאנה סגרה מדוע סירבה לחזור למחנה הריכוז שנכלאה בו. הסנאטורית שזה-עתה הושבעה ענתה במילים פשוטות וחודרות: "יש שערים, יש גדרות תיל, שהדעת והלב לא יכולים להתגבר עליהם, שאי אפשר לבוא בהם או לצאת מהם". לכן חשוב כל-כך שנמשיך להקשיב לאלה מביניהם שנמצאים איתנו עדיין, שיש להם עדיין קול כדי לספר לילדים ולמבוגרים של ימינו.
המוסדות האיטלקיים בישראל מציינים גם השנה את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שנקבע באיטליה כבר ב-2002 באמצעות חוק שהקדים מאוד את קביעת התאריך הזה ע"י עצרת האו"ם ב-2005.
גם השנה, טקס הזיכרון באוהל יזכור מצטרף לאירוע של התבוננות פנימית משותפת. השנה נתבסס על דפי ספרה של ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון ונשמע את קולם של אלה שניצלו, אלה שהצליחו לספר.
יהי זכר הנרצחים לברכה, ומי ייתן שיסייע לנו לבנות עולם טוב יותר.
